סיפורי חסידים

מי שניטל ממנו הכוח לדבר ולהביע את עצמו, דיבוריו – ואפילו דיבורי הקודש שלו – אינם נשמעים בעולם האמת; כדי שיישמעו הדיבורים בעולם האמת הם חייבים בראש ובראשונה להיות דיבורים; הם חייבים לבוא מליבו של האדם הרוצה לדבר, לתקשר, להתחבר; אדם שהרצון הבסיסי לדבר ניטל ממנו, אין דיבוריו דיבורים.

כך הייתה דרכו של אברהם אבינו: חיפש את האלוקות בכל מקום, נשא את עיניו לשמים וראה את גרמי השמים ואת כוחם הגדול, אולם יחד עם זאת הבין שהם אינם אלא כלים בידיו של כוח עליון; את ה'מה לא' כבר הבין אברהם מדעתו; רק לאחר שהבין שכל הנראה לנגד עיניו אינו אלא מעטפת חיצונית של מציאות אלוקית, רק אז הציץ עליו בעל הבירה.

אש ההתלהבות לעבודת ה' מסמלת את ההתבטלות כלפי ה', את קבלת העול; ההתלהבות נקשרה בתפיסה החסידית עם הדבקות בבורא; דבקות זו אפשרית רק לאחר שהאדם מבטל את עצמו, את אישיותו, את ה'אני' שלו, בפני אלוקיו; מי שרוצה למצוא את אש ההתלהבות יחפש באפר של מידת הענווה.

מהי עמדתו אמיתית של ר' חיים מצאנז? האם הוא בעד השוטה או בעד הרשע? נראה שיש רק שתי אפשרויות בסיפור שלנו, להחזיר את הכסף לבעליו או לא להחזיר; הבעיה היא שכל בחירה גוררת בעקבותיה כינוי שאיננו מחמיא כלל; שוטה או רשע.

העולם אומרים שאין מקשים קושיות על מעשיות. אבל האמת היא שהסיפור הזה הוא סיפור קשה. התפוחים היו באמת גרועים, וכל הסיבה שר' חיים מצאנז הצליח למכור אותם היתה משום שר' חיים מצאנז היה המוכר; תפוחים של שבת הם תפוחים אחרים; אלו תפוחים שטביעת ידו של הנותן טבועה בהם, והמחיר הוא מחיר כפול ומשולש.

בכל אדם מקננים כוחות שמידי פעם גורמים למעין פוגרום פנימי; לכל אדם יש יצר רע, לכל אדם יש נטיות שליליות; לעיתים יוצאים הכוחות הללו ומציתים את האש; לעיתים אדם נקלע להתמודדות עם כוחות שליליים הפועלים בתוכו; השאלה אם האדם יכבה את השריפה וימשיך הלאה, או יטפל בשורש הבעיה.

היודע שיש תוהו, המבין את משמעותו של התוהו, יודע שהתוהו עלול להיות בנפשו, אבל דווקא מכח החשש מפניו הוא מתמסר לעשייה של בניין ושל משמעות. היכולת לחוש את החידלון ואי המעש, היא שמעניקה לאדם את היכולת גם לחוש את הסיפוק שבבניין היצירה.

ראשוני החסידות לימדו את החסידים כיצד יש לנתח ולהבין את המשמעות הנפשית שיש לכל מחשבה ומחשבה, לנסות להבין מנין היא באה בנפש כשהאדם עומד על מקור תהליכי הנפש שלו הוא מתקן את המחשבות הזרות, ואז המחשבות הללו כבר אינן זרות; הן חלק מתהליך נפשי פנימי העובר עליו.

מנדלי שואל את התלמיד מה העיקר של תורת רבו, הוא רוצה לכנס את הרעיונות של ר' משה לתוך עיקר אחד. תשובת התלמיד היא שבעצם הוא כופר בעיקרון של עיקר, שמשמעו שהאמת נמצאת במקום אחד, ואילו רבו היה מוצא את העיקר בכל דבר שבו היה עוסק. אין מקום לניסוח אחד של עיקר אחד כשהאמת מבצבצת מכל דבר שבו עוסקים.

בדרך כלל מסתגר האדם מאחורי הווילונות שהוא עצמו פרש על גבי חלונותיו. יחד עם זאת, במפגש עם אהוב ליבו מסלק האדם את הווילונות, על מנת שהאהוב יוכל להציץ פנימה אל המתרחש בחדרי לבבו. הווילונות והחלונות משלימים למעשה זה את זה: הווילון אומר שהצצה פנימה אסורה, אבל בעצם קיומו של חלון מועבר מסר הפוך.